מעצם זה שגדלנו באותו איזור ולמרות פער של שנתיים בגיל, ההיכרות שלי עם אור הולכת הרבה מאוד שנים אחורה. עם השנים המעגלים החברתיים הצטלבו באופן יותר משמעותי ואיתה גדלה גם רמת החברות. בשנת 2015 ההיכרות הזאת קיבלה טוויסט והתשדרגה לחברות גם לאור זה שלמדנו במקביל בבינתחומי והיינו יחד חלק מנבחרת הריצה/שחיה ולאחר מכן לאור זה שבנות הזוג שלנו היו חברות קרובות מאוד. וכך מאנשים שבעיקר מכירים אחד את השני מגיל מאוד קטן התחילה להתפתח חברות. את הטוויסט המשמעותי ביותר קיבלה החברות הזאת כשיום אחד בשנת 2018 אני מקבל הודעה מאור שהוא רוצה להתחיל להתאמן לאיש ברזל. כנראה שהשילוב של חברות בין 2 אנשים ביחד עם מטרה משותפת ומאתגרת יוצר משהו מאוד מיוחד.
 
ובאמת, בשנים מאז, זכיתי להפוך להיות אחד האנשים הקרובים לאור. הכינוי ההדדי שהיה לנו אחד לשני היה ״מנטור״. הקשר שנוצר היה מיוחד כי היו בו 2 מרכיבים, גם מרכיב אישיותי כללי של 2 ירושלמים שגרים בתל אביב עם אותו מעגל חברים ואותם בילויים ואהבה לטיולים בעולם, וגם את מרכיב הספורט הכל כך מיוחד הזה. אור היה בקשר קרוב עם אשתי, החברים הירושלמים שלנו היו משותפים, וכמובן שהיינו ביחד חלק מקבוצה מצומצמת של 9 חברים שהתאמנו וטיילו ביחד סביב העולם של הטריאתלון. השיא של המעורבות של אור בחיים שלי היה באוקטובר בשנה שעברה כשנסענו לאליפות העולם באיש ברזל בהוואי עם הקדמה של שבוע בווגאס. ההרכב היה אני ואבא שלי ואור ומיקי. בסוף השבועיים האלה של ווגאס והוואי, אור הפך להיות חבר של אבא שלי בערך באותה רמה שהיה שלי. במספר חודשים הקצר שהספקנו להנות מהדבר הזה הם היום קובעים לארוחות צהריים, נפגשים גם בלי קשר אליי ותיכננו כבר את הנסיעה המשותפת הבאה לווגאס. בימים של הפיגוע הארור וכל מה שהגיע לאחר מכן, ראיתי את אבא שלי עצוב באופן שלא ראיתי אותו מאז איבד את אחיו הצעיר.
 
אז לפני שאשתף את החוויה הכי מיוחדת ועוצמתית שהייתה לי עם אור, אגיד רק שאני מתגעגע, מתגעגע לחבר הכל כך מיוחד הזה, שהפך עם השנים להיות חלק מכל תחום בחיים שלי.
 
6:30 בבוקר, קונה הוואי.
על פניו בוקר מלחיץ ועם הרבה חששות. אבל אנחנו ביחד, ומסביבנו המשפחה שלך, אבא שלי, ומיקי.

הרבה שעות של הכנה, גם מנטאלית וגם פיזית, ועדיין בכל הטירוף הזה, אנחנו שנינו רגועים ומחויכים.

את השבוע שלפני הוואי, בזמן שנהוג להעביר אותו באימונים ובהסתגלות לתנאי האקלים של הוואי, העברנו בכלל בווגאס. החלטה עקרונית שלצד התחרות והאתגר, באנו קודם כל כדי להנות ובשביל החוויה. אז במקום לרוץ באנרג׳י לאב התמקדנו במסיבות בריכה, קצת קזינו והרבה אוכל טוב וכיף ביחד עם אבא שלי ומיקי.

ובאמת, ההכנה עשתה את שלה. הזינוק לשחיה בהוואי הוא מתוך המים בעומק שכבר אי אפשר לעמוד בו. ובנוסף לזה יש גם המתנה של כמה דקות טובות במצב ציפה. בערך 10 דקות שלמות שאני ואתה צמודים בתוך המים, בתוך גוש של 400 אנשים חזקים שכל אחד מנסה לשמור על המיקום שלו כמה שיותר קרוב לחסקה שמזניק את התחרות, כמעט טובעים, אבל נקרעים מצחוק ביחד. אלה דקות וצחוק שעוד הרבה לפני הפיגוע הארור הזה ידעתי שאזכור כל החיים שלי. חוייה של פעם בחיים שגורמת לחיבור שמגדיר מחדש חברות, גם אם היא כבר כמה שנים טובות אחורה.

בערך 10 שעות קדימה, אני יושב במתחם הסיום, מפורק לחתיכות מהיום הארוך הזה, ופתאום אתה מגיע. את החיבוק שנתנו שם גם אמרתי לעצמי שלא אשכח לעולם. כמות הרגש שפרקת שם, אחרי השנה הקשה שלך ואחרי שעמדת ביעד המטורף שהצבת לעצמך, זה היה משהו מיוחד. משהו שגם מגדיר מחדש חברות של 2 אנשים.

אז אח שלי, או בכינוי ההדדי שהיה לנו אחד לשני - מנטוררררר, תדע שתכננתי לזכור את הרגעים האלה לכל החיים עוד הרבה לפני שהעולם הראה לנו כמה רע ונורא הוא יכול להיות.

אוהב אותך אהבת נפש וממש ממש מתגעגע כבר.