אהה אור.
האמת היא שעבר מעט מאוד זמן מאז שהלכת, אבל מרגיש שחלפה איזו שנה לפחות. בחוץ עוד היה חורף, רוחות וגשמים מחלון מסדרון בית החולים. היום אנחנו מתחממים תחת השמש הבוהקת כשבחוץ הכל פורח. גם לפני שבוע בבית העלמין בחשיפת המצבה, הרגיש לכולנו שתוך 30 יום התחלפו להן ארבע עונות.

לא תאמין אור - התחלתי לרוץ, חזרתי לחדר כושר, אפילו סגרתי עם אבא שלי סופ״ש באירופה רק שנינו - כי לימדת אותי כמה החיים נזילים וכמה חשוב להקדיש זמן איכות עם האנשים היקרים לך. ״לך תדע מה יהיה״, כתבת לי לפני כמה שבועות כשניסיתי לדחות עוד טיפה את הטיסה המשותפת שתכננו אתה ואני, ״עדיף להשקיע בחוויות״. אם רק הייתי יודע כמה אתה צודק.

יוצא לי לשחזר הרבה את הערב האחרון שבילינו יחד. אספת אותי ואת החברים לחתונה ברכב החדש והמצוחצח שלך, הצטופפנו במושב האחורי ושמענו את מחרוזת הישנים של אייל גולן מההופעה בבלומפילד. שרנו בקולי קולות, היינו בשיא. למרות שלמחרת בבוקר רצת מרתון, לא ויתרת על המפגש איתנו. בשלב מאוחר יותר של הערב, בעיצומם של הריקודים והבלגן, קלטתי אותך בזווית העין מתגנב החוצה מהאולם. מנסה להיעלם בשקט בלי שישימו לב, בצורה כל כך אופיינית לך. ואני, מסיבה לא ברורה שעד היום לא מניחה למחשבותיי, לא אפשרתי לזה לקרות. קראתי לך ״אור, אור״ איזה שש פעמים, רדפתי אחריך באמוק, ורק במרחק חצי מטר ממך הבנת שכבר לא תצליח להתעלם או לשחק אותה כאילו לא שמעת. הסתובבת במבט חצי אדיש חצי עצבני על שחשפתי אותך באמצע ההתגנבות השקטה. ״אתה הולך?״ שאלתי בטיפשות מוחלטת כי התשובה הייתה ברורה. הנהנת בחצי חיוך נבוך. ״לילה טוב אח שלי, בהצלחה מחר, תן בראש״, איחלתי. ענית בחיוך: ״תודה גללל״, התחבקנו והלכת.

הפעם הבאה שנפגשנו הייתה במיטת בית החולים במחלקת טיפול נמרץ. שוב ניסית להיעלם בשקט, בלי שישימו לב. להתגנב החוצה מהעולם הזה. ושוב לא רציתי לתת לזה לקרות. הפעם, כשקראתי לך ״אור, אור״ והבטחתי לך שמיד איך שתקום נטוס יחד כמו שתכננו, בלי דחיות ובלי תירוצים, כבר לא נראית עצבני ולא נבוך. היית כל כך שלם, רגוע, נינוח. הלכת בדרכך האופיינית למנוחת עולמים, והמרתון שלנו, אלה שנשארו בחיים, יצא לדרך. מרתון של אבל וכאב.

מעכשיו אנסה להמשיך בלעדיך אור, אבל חכה רגע לפני שאתה הופך לזיכרון. אני לא רגיל לגלול כל כך הרבה בווטסאפ כדי להגיע לשיחה שלנו. שומע שוב ושוב את ההקלטות הקוליות שלך, מדמיין אותך, מנסה ללמוד מכל משפט שאמרת לי, להבין את המסר הנסתר. הכל כל כך טרי, כואב ומבלבל. אתה מלווה אותי בכל כך הרבה רגעים. כל כך נוכח. אני מרים את הטלפון ורוצה לשלוח לך הודעה בעשרות סיטואציות. אני צריך ממך עוד עצה, עוד קפה, עוד דאגה כנה ואכפתית מחבר כל כך טוב כמו שהיית. מת לשמוע שוב את הצחוק האופייני שלך, את חיתוך הדיבור המוכר שעדיין מתנגן לי בראש.

בבקשה, תישאר ככה נוכח. לפחות כמו הכאב שהשארת מאז שהלכת. ואני, כמו בערב האחרון שבילינו יחד, מבטיח שלא אתן לזיכרון שלך להתגנב החוצה מהעולם, בשקט בשקט, ולהעלם לנו מבלי שנשים לב.