תש... אח שלי, אהוב ליבנו!
אני כותב כי אני יודע שאתה קורא את זה.  
שתדע שאחת המחשבות שלא עוזבות אותי מאז כל מה שקרה היא שמתישהו יגיע הרגע שבו אלמה תגדל, תשאל על התמונה בסלון ותרצה לדעת מי זה הבחור החתיך שמחזיק את החופה של אבא ואמא. מאיפה אני אתחיל להסביר לה מי אתה ומה אתה בשבילי?
הבחור הגבוה והמופנם שהכירו לי אי שם בגיל 15 בירושלים של פעם והפך תוך זמן קצר למשפחה שלי.
מאז מה שקרה נדהמתי לגלות שיש עוד כל כך הרבה אנשים כמוני, כאלו שהתאהבו בך לאורך הדרך ורואים בך חבר האמת שלהם. הקסם האמיתי שלך היה שלא היית צריך לדבר הרבה ואנשים רצו להיות בחברתך כמה שיותר, אולי זה כי היית האדם היחיד שבאמת מתעניין ומקשיב למי שמולו ולא רק שומע. זן נדיר.

מאז שעזבת זכיתי לראות את כל האנשים שאוהבים אותך, אני מרגיש בר מזל שזכיתי לכמעט 20 שנה של חוויות משותפות. לצערי הרב זה בכלל לא מספיק. אתה חסר לי אח!
בחודשים האחרונים אני חושב הרבה על מה שעברנו ביחד...
המסיבות בבית של ההורים שלי, הטקס סוף מסלול שלך בצבא, התכנון של הטיול הגדול, הקמת עסק משותף, הערב בקיבוץ שבו עזרת לי לכבוש את תמפה שבעתיד תהיה אשתי, שזרמת איתי לטוס לברצלונה לראות את מסי בלייב למרות שאתה בכלל אוהד ריאל, הקפיצה לברלין להופעה של קולדפליי או הרגע שדבח התקשר להגיד שהוא מתחתן בדרום אפריקה ותוך שעה כבר הזמנת כרטיסי טיסה לשנינו.
כל אלו וזה אפילו לא פרומיל מכל הזיכרונות המשותפים.
במהלך החיים פוגשים אלפי אנשים ויש מיליון סיבות להתרחק אבל למזלי אצלנו זה נדבק, לא משנה לאן החיים משכו אותנו תמיד שהסתכלתי לצדי, היית שם. מקווה שגם אני בשבילך.
אחרי הצבא התחלת להציב אתגרים לא הגיוניים. בחיים עצמם, בקריירה ובספורט. בהתחלה צחקנו עליך ואיכשהו בכל פעם מחדש היית צוחק אחרון ושובר שיא חדש. השיא הגיע בשנה שעברה שהעפלת לאליפות העולם בהוואי של האיירון מן.
אתה זוכר שישבנו אצלך קצת לפני האליפות? ישבנו ביחד ופתאום הודעת שזהו, זה האתגר האחרון. איתו אתה סוגר את החשבון הפתוח שהיה לך ומפה אתה זורם בלי לתכנן.
אז שתדע שזה יושב עליי. יושב עליי כי חזרת מהוואי והכל התחבר! מה זה התחבר? טס! לשמיים! היית בשיא שלך! ושורף לי בנשמה שלא תזכה להמשיך את המסע.
אחי האהוב, לימדת אותי לחלום, להעיז ולא לוותר. אבל בעיקר לימדת אותי להקשיב ללב.
איכשהו קרה שבשנה האחרונה זמן האיכות האמיתי איתך היה שהיית נוסע בסופ"שים לאמא בצור הדסה ועוצר אצלנו לבקר... הביקורים האלו תמיד הפכו לשיחות ארוכות על החיים עם קפה קר ועוגיות "בריאות" שהיית מכין עם תמר ואלמה.
אתה חסר לנו כל כך!

מאז כל מה שקרה לא כתבתי לך כלום כדי לנסות ולא להתמודד עם המציאות, עכשיו שאני יושב ומנסה לכתוב אני מבין למה ברחתי מזה...
כי איך מסכמים את המסע שלנו אח שלי? איך מסכמים משהו אם הוא לא באמת נגמר.
נכון, אולי לא נפגש מחר אבל אתה איתי בלב, כל יום. מכווין, מייעץ ותומך.

אתה איתי יותר מתמיד. לנצח אחי.
צוב.