אח שלי אור
אני יושב על הספה בסלון שלי בבית וחושב על הפעם האחרונה שהיית פה.
אכלנו ארוחת ערב, הכנתי לך את השערות בשר שאהבת בסו וייד. ראינו חדשות בטלוויזיה ברקע, ופשוט נחנו אחרי יום עבודה, דברנו, ונרגענו ביחד. ערב פשוט, סטנדרטי וכיף.
מי בכלל האמין שהיום אני אהיה מוכן לתת כל כך הרבה רק בשביל לשחזר אפילו רק כמה דקות מהערב הזה.
ערב פשוט על הנייר שעשינו מלא פעמים.
הרגע הפשוט הזה כל כך רחוק עכשיו, הייתי נותן כל כך הרבה להיות פה שוב איתך אח שלי. פתאום נהיה לי קר ועצוב מהמחשבה שבאמת לכאן כבר לא תשוב. 
זה לא סרט, לא מעירים אותנו מהסיוט, אתה באמת לא פה  
ולמה? למה? למה זה פאקינג קרה? ואין לי תשובה ללמה? וזה משגע אותי, מחרפן.
וגם אם הייתה תשובה לשאלה הזו, זו תשובה שאני לא מוכן לשמוע - איזו תשובה היגיונית יכולה להיות לזה שאתה - חבר שלי כבר 16 וחצי שנה.
בן אדם אלוף, שאני זוכר אותו כילד שמנמן שרץ 10 דקות אלפיים ואני משאיר לו אבק שעבד קשה מול מלא אתגרים וכל פעם הפתיע מחדש עד שהשאיר לי אבק - התגייסת לפלחן גבעתי, עשית מרתון, ועוד אחד ואז איירון מן ועוד איירון מן ועוד אחד ואז אליפות העולם באיירון מן וסיימת את התחרות בקפיצה! יא מטורף! 
לקחת אותי לבאלי ועשית לי לוז של ראש ממשלה, צחקנו יחד באל איי, התפרקנו בווגאס, התפנקנו בהכל כלול בתורכיה, בתקופת הצבא ישבנו לקפה כל פעם שיצאנו שבת ועד היום המשכנו בקשר הזה רק שהעברנו את הישיבות מעין כרם לשדרות בן גוריון - וזה מדהים שכל כך הרבה שנים אנחנו יודעים מה קורה בחיים אחד של השני כל הזמן.

וזהו
אתה כבר לא פה
אין יותר קפה
שייק בתמרה
מרתון בפריז
חופשה באוסטרליה
אין סתאלבט בשישי בצהריים ושיחה על החיים
רק זכרונות
אז עווווז יא אח 
רציתי להגיד לך תודה על הזכרונות
כואב לי ואני לא מעכל שלא יהיו לנו זכרונות חדשים ביחד
והתחושת פספוס הזו גומרת
אבל זה מה יש
אין לי מה לעשות אח יקר
אלו החיים, לפעמים הם אכזריים
תדע שאני אוהב אותך
ותמיד אתגעגע
אח שלי