אורצ'וק
 
בחרתי להתחיל לכתוב את הדברים בערב ראש השנה, ערב ראש השנה הראשון שאתה לא איתנו.
כנראה שהרגשתי צורך להתחיל לכתוב דווקא היום לאור השיחות שהיו לנו בשנים האחרונות, לגבי המהירות שבה המשפחה התפרקה בתקופה כל כך קצרה ואיך החגים כבר לא נראים אותו הדבר. אני זוכר שיחה ארוכה שניהלנו לגבי ראש השנה הנוכחי, כמה זה הפריע לך ואמרת לי כל הזמן שאנחנו הדור הבא שצריך ליזום ולהתחיל לחבר את המשפחה מחדש.
בכל פעם שאני רוצה לכתוב משהו ולהוסיף עוד שורה, נגמרות לי המילים וכל אותן מחשבות שמלוות אותי שעות על גבי שעות מתקשות למצוא את דרכן לדף ולפרידה הבלתי נתפסת הזאת.
אני מתקשה לכתוב עליך בלשון עבר, בכל פעם שאני חושב עליך הדמעות מציפות. אני לא מצליח וכנראה גם לעולם לא אצליח לתפוס את הדרך שבה עזבת אותנו, תחושה שתמשיך ללוות אותי עד שניזכה להיפגש שוב.
לעולם לא אצליח לשכוח את הקול של אמא שלך באותה שיחת טלפון ארורה דקות לאחר הפיגוע כשהיא צועקת "זה אור זה אור הפצוע אנוש". שיחה משנת חיים, לא הצלחתי להבין או שלא רציתי להבין על מה היא מדברת, השיתוק שאחז כל חלק בגוף והנסיעה ישר לבית החולים כשכולי רועד. המיטה עליה הוציאו אותך מחדר הניתוח שבו ניסו להציל את חייך כשכולנו סביבך, בעצם הפעם הראשונה שראינו אותך אחרי הירייה הקטלנית שלא השאירה לך סיכוי.
אותם עשרה ימים ליד מיטתך כשהעיניים לא מסוגלות בעצם להבין מה הן רואות. שכבת שם יפה ושקט ופשוט הקשבת לנו, מתחננים שתחזור אלינו.
זה פשוט לא נתפס לחשוב איך המשפחה איבדה את כל אהוביה בשנים האחרונות. רק לפני שבע שנים היינו כולנו יחד בירושלים נפגשים בימי שישי ובחגים, ואז הגיע האסון האחרון הבלתי נתפס הזה שפקד אותנו. אין מילים שיצליחו להעביר את התחושה שאוחזת בי ברגעים אלה, כשאני עוצר לחשוב למה זה היה צריך להיגמר ככה.
מאז שעזבת, אני מנסה ליישם ללא הצלחה את את אותה הדרך שבה ניסיתי להתמודד עם הפרידה מאבא ז"ל. גם אז וגם היום, נסיונות הדחקה יומיומיים שבהם אני מתקשה להכיל את העובדה שאתם כבר לא איתנו.
היה בינינו הפרש שנים לא מבוטל, פער שהרגשתי שנסגר לגמרי בשנים האחרונות ולא הורגש כלל כשהיינו נפגשים לדבר על החיים. התקרבנו מאוד במיוחד אחרי שגם אתה איבדת את אבא, אני בטוח שאתה יודע שאהבתי אותך כמו אח קטן וחבר קרוב!
היינו נפגשים ומנהלים שיחות על החיים ודווקא כשהרגשתי שדברים מתחילים להסתדר לך אחרי חודשים לא פשוטים שעברת הגיע אותו רגע נורא, הכל נגדע ברגע מטורף אחד. אבל אני המשכתי איתך את אותן שיחות בבית החולים במשך עשרה ימים עד הרגע האחרון, כנראה שרק שמעת אותי ולא היה מי שיענה לי. התפללתי שתענה אבל זה לא קרה, אותם מראות שלא יצאו מהראש .
היו המון דברים שלא הספקנו. דיברנו על איך אתה קורע את העולם וטורף את החיים, עשית והספקת דברים שאנשים לא מספיקים בתקופת חיים שלמה. תמיד שאלתי אותך למה אתה לא לוקח אותי איתך, תמיד רציתי שנספיק לעשות איזו נסיעה אחת יחד. דיברנו על זה, חשבנו על זה, אבל לא הצלחנו להוציא את זה לפועל. פיספוס אחד ענק.
זכיתי להכיר סביב לכתך חברים מדהימים ומיוחדים שהקיפו אותך. כל כך הרבה מעגלים של טוב, שחבל שזכיתי להכיר בנסיבות האלה ולא בשמחות שלך. אני בטוח שתמיד הבנת עד כמה היית מוקף בחברים כל כך מיוחדים ובכל כך הרבה אהבת חינם.
אני גרוע בהספדים ודברי פרידה מהסוג הזה ולעולם לא אצליח להעביר כאן את מה שאני מרגיש כשאתה כבר לא איתנו, את העצב והכאב שאני חווה מאז האירוע וימשיכו ללות אותי תמיד.
לא נותר לי אלא לקוות שכולכם שם יחד למעלה, כי כנראה הם באמת היו זקוקים לך שם. אנחנו כבר מלאים געגועים ואני מקווה שאתה משלים הרבה זמן איכות עם אבא. האסון שחווינו כשאיבדנו אותך היה הסיכום הכי עצוב שניתן היה לבקש לאותן שנים נוראיות שעברנו.
אני מקווה ומתפלל שתעשו הכל כדי לדאוג לנו ולשמור עלינו שנזכה להמשיך בע"ה לשנים טובות מאושרות ובריאות, לצד המון געגועים שלא יעברו לעולם.
החיים השתנו, הכאב עצום, תמיד תישאר בליבי. תמסור לכולם ובמיוחד לאבא חיבוק ענק. תמסור שאני מתגעגע מלא ואוהב אפילו יותר .
אוהב לנצח בן דוד